סיפור אישי 🌼

טלי בן יעקב, מטפלת רגשית בתנועה, מפונה מקיבוץ חניתה

אוקטובר 2023

החלום ושברו. תחילת אוקטובר חיים שלמים שלווים במקום הכי פסטורלי ויפה בארץ,

שוויץ שלנו קראנו לה – לחניתה שלנו.

הכל שלנו של כולנו של קהילה אחת .

ואז התעוררנו, נזעקנו לבוקר הזוועות ב 7.10.23 בוקר שלא ישכח לעולם, התעוררנו לבוקר

שהזוועות קרו רחוק מאיתנו בגבול השני של המדינה, מי חשב שזה יגיע אלינו? מי חשב איזו

השפעה תהיה לכל האירוע הזה עלינו, על הגבול שלנו, על שוויץ הקטנה שלנו והבנו שכנראה פה אי אפשר להישאר, לפחות לא עכשיו.

חייבים ללכת מפה שלא נהיה דרום ב' בצפון. הפחד על הילדים, עלינו על מה יהיה – צריך

החלטה ומהר.

החלטה מס' 1: קודם כל מתרחקים, אבל לאן??? איפה מוגן? נוסעים לעמק, לכנרת. אורזים מזוודה לכמה ימים, כי מי חשב שנגיע לשנה וחצי, נוסעים ומתחילים להתגלגל והנה מגיע אזעקה... גם לפה זה הגיע?

הילדים בלחץ, רוצים להיות עם חברים. שוב צריך החלטה ומהר.

החלטה מס' 2:

עוברים לאפיקים, טובת הילדים קודמת .

מתחילים חיים בקומונה – 5 משפחות עם ילדים, עכשיו זה הקיבוץ הקטן שלנו בתוך קיבוץ

שמארח אותנו. חיים כולנו יחד, כל בוקר מישהו אחר מתפרק, נשבר, בוכה ויש מי שיחזיק ויחזק.

יש מסביב קהילה שעוטפת, מחבקת עוזרת להחזיק את המציאות ההזויה הזו שנקלענו אליה.

פליטים בארצנו.

ואז אחרי שבועיים, בוקר אחד הודעה שחניתה מפונה לעין חרוד ודחוף!!! ומהר!!! צריך

להחליט מה עושים.

החלטה מס' 3 – עוברים ליחידות קטנות בעין חרוד. הילדים בהלם, אנחנו בהלם, לא מבינים מה קרה כאן והגעגועים לביחד שהיה לנו מתחילים מיד .

המקום החדש, עם כל הרצון הטוב, עוד לא ערוך לקלוט את הילדים במסגרות. הילדים

מסתובבים מחפשים את עצמם, אנחנו מחפשים את עצמנו, שוב חוסר וודאות לגבי המצב.

מתוך כך, מחליטים החלטה מס' 4 - חוזרים למקום שממנו באנו, רוצים להכניס יציבות ושגרה חושבים שזה לכמה חודשים, לאט לאט כ"כ שהזמן עובר מבינים שזה הולך לקחת זמן וצריך לחשוב מה יהיה הכי יציב .

חוזרים, מתארגנים, הילדים מתחילים מסגרות ואני חוזרת לעבוד. העבודה כרגע מרגישה כמו

עוגן, משהו יציב, מוכר להיאחז בו .

חוזרת לעבוד עם משפחות מילמן שחוו גם הם את המלחמה, את הטלטלה. מנסה לחבר בין

הטלטלה שאני עברתי ועוברת לבין הצורך במתן יציבות לילדי מילמן. מגיעה לעבודה

ובעצם מגלה שזה המקום הנעים, הרגוע, המקום שבו אפשר רגע לשים את המציאות בצד

ולהתייחס למה שקורה עם הילדים, ההורים והצוות שלנו. מרגישה שמילמן זו משפחה יציבה

ומכילה. מקום שאפשר להגיע אליו ולנשום. בחדרים בגן ובשלוחה אני חוזרת להיות המטפלת, פה אני לא מפונה, פה אני יכולה לנוח ולעשות את מה שאני אוהבת וחשוב ל י. הצוות מכיל, מקשיב ותומך ויחד עוברים את התקופה .

וזו התקופה – ללמוד לחיות בגמישות, בחוסר וודאות, להודות על מה שיש ולהרגיש בחסרונות של מה שאין, לשמוח על מה שהיה ולקוות לעתיד טוב יותר, לקוות שנחזור למה שהיה לנו רק הרבה יותר טוב עם הרבה יותר הערכה. לקוות שקהילה שהתפזרה לכל עבר תוכל לחזור להתקיים, תוכל להשתקם ולחזור להיות יחד .

‍