🛫 ניר והמטס - סיפור אישי 🛫

ניר מתרגש מאד. הוא בן 24, ומתעניין בשלל נושאים – כוכבי ילדים, בדיקת גבולות המציאות מול הדמיון, ו...נושא המוות. הוא סקרן וכמו כולנו לא יודע אם ומה יקרה אחרי.

וכמה קשה לו לשאת חוסר וודאות...

לא לקחתי אותו לבית העלמין ביום הזיכרון. אני מאפשרת לעצמי התייחדות עם הנופל "שלנו".

אנחנו מגיעים לבית העלמין לחוד, בזמנים אחרים.

ניר אומר קדיש בנוסח שלו. (יפה ומרגש, שילוב של ג'יבריש, ארמית ועברית).

האתגר הגדול שלו בשבוע שחלף היה בעיקר ביום העצמאות.

לא הצפירה, דווקא המטס. אנחנו גרים בחיפה, אוהבים לטייל בחוף ובשנה שעברה המטס ממש רדף אחרינו. בחוף, בבית אליו נמלטנו.

ניר ביקש ממני לוודא שלא נשמע ולא נראה את "המטוסים המציירים בשמיים".

מה נעשה? נברח לסבתא ולסבא בקריות? נסתגר בבית ונגיף תריסים וחלונות?

חוזרת במחשבות לי' הפסיכולוג שליווה אותנו שנים במילמן.

מעלה בפני עצמי שיחות בנסיבות דומות: להכין את ניר לאפשרות שנשמע את המטוסים חלש, אבל לא נראה אותם? עדיף להתעלם ולא להעיר שדים (אולי לא נשמע כלום)? ומתגבשת לה תשובה שתתאים לנו: להתייעץ עם ניר מה לעשות בזמן שהמטוסים יטוסו רחוק מאיתנו.

כן. זה מה שאעשה.

ולאחר התייעצות עם ניר מה שהוא החליט בסופו של דבר זה להישאר בבית.

הגיעו אלינו חברים, היינו עסוקים  ורועשים - לא שמענו ולא ראינו את המטס.

הרגיעה היתה מושלמת – אפילו יצאנו למרפסת בהיסח הדעת  😊.

אחר הצהריים ניר התעדכן שהמטס כבר הסתיים והסכים לצאת מהבית.

ההסכמה שלו, והשליטה בסיטואציה היו משמעותיות מאד. טוב שהתאפשר.

גם זו עצמאות.

הכותבת היא דורית בן יוסף, מנכ"לית עמותת מרכז מילמן ואמא לשלושה, מתוכם - עומר (בן 28) וניר (בן 24) על הרצף.

אותה הגדרה לשני הבנים, והם כל כך שונים זה מזה.